להתמודד עם הפחד 

מהו הדבר המפחיד ביותר היכול לקרות לכל אחד מאיתנו בחייו? 

ניתן לבחון זאת ברגע זה ממש...כל אחד מאיתנו יכול לבחור לעצור ולהתבונן על חייו  מתוך מודעות עצמית  פתוחה..  ולענות  בינו לבין עצמו על השאלה הבאה  – מהו הדבר המאיים עליו ביותר מתוכו?

  הרשו לי לשקף  לכם כי כל מה שאיים עליכם  אי פעם בחייכם, מעולם לא היה  באמת  איום  חיצוני(גם אם כך הרגשתם והבנתם)!    תמיד היו אלה חוויות רגשיות וסובייקטיביות שלכם  אשר במקורן הינן- פחדים אשר נוצרים ועולים מתוך עולמכם הפנימי.

 הנטייה השכיחה של כולנו הינה –להסביר  את היווצרותם של פחדים אלה שלנו כתוצאה מתגובה  רגשית  שלנו לאירוע קשה אשר ארע לנו  אי שם בעברנו! 

 ניתן לחדד  זאת עימכם - אירוע זה, מן הסתם, כבר  מזמן חלף עבר לו!     יתכן מאוד שהיה זה אירוע חולף בלבד אשר ניתן לראותו אף כאחד מהשעורים  הפחות נעימים בחייכם. יתכן  אף כי לעולם הוא לא יתרחש שוב בהמשך דרככם.

אלא מה, אם הינכם עסוקים עדין באירוע זה , גם אם לא במודע .. מן הסתם יש בו עדין כוח על חייכם והוא עשוי להיות   פתח לבאות.     זאת  מכיוון שהינכם עדין "חיים" את אותה חוויה קשה בתוככם-  ועם הזמן.. היא צוברת כוח ומתחזקת לאין שעור .    לכן אף  היא עשויה לחזור שוב אל חייכם בדרך זו או אחרת.

מיהו האחראי ליצירתו של כל אירוע שהוא בחייכם?!

האם זהו פרי יצירתה הבלעדי של ההשגחה הגבוהה? או אולי של איזה שהוא  כוח עליון המלווה אתכם בחייכם ועם זאת עדין מאפשר לכם את הזכות המלאה לבחור איך לחיות את חייכם וכיצד להתמודד עמם בפועל?!

  האומנם האדם הינו  כעלה הנידף ברוח.. נאלץ לחיות את חייו מתוך פחד תמידי ,ללא שום יכולת בחירה בחייו, או שמה הוא אחראי לחלוטין על כל מה שקורה (ואף יקרה)בחייו ולכן אף יש לו את הכוח לשנות ולשפר את דרכי התמודדותו עמם!?

על שאלה זו בהחלט כל אדם יכול לענות לעצמו, לעניות דעתי.  כל אדם  , אם רק יבחר- יכול לבדוק זאת בינו לבין עצמו. אם הוא אף  כנה עם עצמו- הרי שבדיקתו העצמית הזו אף  תניב תשובות ופירות לחייו!

לא אשאל אתכם- מדוע הינכם יוצרים פחדים בחייכם- ואף אין טעם בכך  שכן לעת עתה זהו מצב נתון ומקובע.          אם זאת, שאלה רלוונטית יותר הינה- כיצד הינכם מתמודדים עם אותם הפחדים אשר  אותם – אתם יצרתם במו ידיכם?!      שאלה זו בהחלט ניתן לקדם ומן הראוי לעשות כך.

כאשר פחד כלשהו עולה או לחילופין "תופס" אתכם – כיצד הינכם מגיבים?

האם בנטייתכם הראשונית הינכם מזהים די מהר כי זהו פחד שנוצר או קיים בכם(מתוך מודעות עצמית) או שמה הינכם נוטים, ראשית וקודם לכל, להגיב אליו מתוך המערבולת הרגשית שהוא יוצר בכם?!

יתכן ,לשם הדוגמא, שבעברכם הרחוק ספגתם פגיעה רגשית קשה מאדם  שהיה קרוב אליכם מאוד ושעליו אף סמכתם בעיניים עצומות.

 יתכן שמאז שאותו אירוע כאוב התרחש באותה נקודת זמן בחייכם – הינכם חוששים שאירוע זהה לזה-יחזור על עצמו ויופיע שוב  בחייכם!

 כיוון שהינכם  דואגים מפגיעה אפשרית  חוזרת ונשנית שכזו ,הינכם כבר מראש, מתארגנים בהתאם ומגיבים  מבעוד מועד( בהתאם לתפיסתכם זו), כלומר:  דואגים להגן על עצמכם מבעוד מועד ואולי אף... בתרחיש שכזה(אחד מיני רבים אפשריים) הינכם מפתחים את הנטייה להגן על עצמכם יתר על המידה  במערכות היחסים הקרובות והחשובות  ביותר עבורכם. כלומר: אתם מפתחים דפוס תגובה אשר אינו מאפשר לאדם  שהינו חשוב ויקר לכם- להתקרב אליכם אל  מעבר למרחק שהינו בטוח עבורכם, להרגשתכם.

  בדרך זו, מן הסתם , הינכם חשים בטוחים ומוגנים יותר.  אך  כך, למעשה, הינכם מעצבים בפועל את חייכם -דרך בנייתה של מערכת הגנה עצמית המשתכללת עם הזמן ואשר מרחיקה אתכם למעשה- מהאנשים שהינם היקרים ביותר עבורכם בחייכם!

זהו תשלום יקר  ביותר על פחדים מכל סוג שהוא- אשר מונעים מכם להגשים את חלומכם ולהגשים את אהבתכם  בפועל עם מושא אהבתכם בחייכם!

 שימו לב, הגנות אלה שבניתם לעצמכם במהלך השנים- לא באמת  תוכלנה להגן עליכם באותו אירוע רגשי כאוב אשר חוויתם אי שם בעברכם.  למעשה, בהמשך דרככם , הגנות אלה  מופנות כלפי  האנשים הקרובים והחשובים ביותר עבורכם- אלה שמעולם לא פגעו בכם אך  עדין נתפסים על ידי ההתניות שלכם(גם אם  הן אינן  מודעות לכם) -כפוגעים פוטנציאליים!

כך  קורה שעל פני  כל אירוע אשר בו אתם חווים כאב רגשי- הינכם נוטים לשכלל ולחזק  את מערכת ההגנות שלכם!   הינכם מתרחקים יותר ויותר מהאנשים האהובים עליכם ביותר ויוצרים את האובדן הגדול שלכם- את יכולתכם לחוות קירבה ואינטימיות מלאה ועמוקה בחייכם- עימכם ועם זולתכם.

  נקודות רגשיות  עמוקות , בתוך מערכות היחסים שלכם ,מתחילות  לקבל נופך שטוח וחלקי ... זאת ביחס ליכולתכם הרגשית האמיתית ולצרכיכם האישיים העמוקים יותר.

למרבה הצער...אתם  הם האחרונים ששמים לב לכך..ובדרך כלל הינכם מגבים בפועל את הדרך ההפוכה המזיקה לכם... הינכם מספרים לעצמכם כי על מנת להתמודד עם חייכם- עליכם ללמוד להגן על עצמכם .

אם רק תעצרו ותבחנו בכנות ביניכם לבין עצמכם-

ממי בעצם הינכם מתרחקים?

 בפני מי אתם מתגוננים?

 עד כמה הינכם באמת מתמודדים בהצלחה עם חייכם? 

  אלה הן למעשה  השאלות הרלוונטיות עבורכם שתצלחנה לקדם אתכם אל עבר המימוש העצמי שלכם בחייכם.

אם אכן תבחנו זאת.. הינכם עשויים לגלות כי אינכם כלל וכלל בנתיב הרצוי לכם! אתם עשויים אף להבחין בתובנות חדשות על אלה הקיימות...

..כי כאשר הינכם שומרים על מרחק רגשי בטוח במערכות היחסים שלכם(לא חושפים ומביעים את רגשותיכם כפי שהם באמת)- הינכם למעשה  מתרחקים מעצמכם!!

אתם מבקשים להגן על עצמכם על ידי כך שלא תניחו לכם לחוות ולהביע את רגשותיכם...   זהו אבסורד!     זאת שכן  זה  מעולם לא עבד לטובתכם או באמת היטיב עמכם... למעשה,זה רק הכביד עליכם יותר בחייכם!

 ככל שהוספתם  ועשיתם זאת לעצמכם עם השנים- הפכתם להיות רק יותר עייפים כבדים ומתקשים(לא זורמים).

 הפסקתם באמת לחייך מבפנים. אף החיוך שלכם כמו גם שמחת החיים שלכם- הפך להיות שטוח יותר  וחלקי!   פיצלתם את עצמכם מבפנים.. ניתקתם מכם את רגשותיכם.. הפכתם רחוקים ולא נגישים לעצמכם.

חשוב להבחין שכאשר הינכם יוצרים סבל כה רב ועצום במערכת הרגשית שלכם- גופכם הפיסי אף הוא מתחיל בשלב מסוים  להראות סימנים  של מצוקה עד כדי קריסה.       פעמים רבות כשגופכם כבר קורס ומפתח מחלה קשה (לעתים אף חשוכת מרפא) -רק אז הינכם מתחילים לשנות את הדפוסים שלכם ולהחזיר אתכם חזרה לעצמכם.

רק אז הינכם מתחילים באמת  להתעמק בעצמכם בכנות וכמובן אף  מגלים את בעיותיכם האמיתיות  אשר מודחקות בתוככם מזה שנים  רבות.      אז אתם אף מתחילים יותר  ויותר  להבין ולהתמודד עם מצבכם האמיתי על מנת לקדם ולחזק את עצמכם. 

זה נפלא כאשר זה קורה בפועל, שכן  אז אתם אף מגלים עד כמה אתם "יכולים" (ולא רק רוצים) ליצור הישגים חדשים עבורכם בחייכם  גם אם זה כרוך בשינוי ובהתמודדות עם אתגרים.

  במקרים קיצוניים יותר, מודעותכם הנפתחת אינה  מספיקה לתקן כבר את כל הנזק אשר נגרם לכם במהלך כל השנים- אך עם זאת עדין תמיד התהליך שבו אתם מבינים ומקבלים אתכם כפי שאתם יותר- מרגיע ומפייס  אתכם בהרגשתכם .         משהו בחווייתכם  הפנימית מתחיל להתאזן ונוצרת חוויה שלמה יותר של חיבור לעצמי ולכן אף גדילה והתפתחות אישית חווייתית.

 גם אם זה  קורה  בתזמון שהינו מאוחר מדי עבורכם  בחייכם -  עדין זה יוצר בכם חוויה שלמה יותר עם  משמעות קיומית  חזקה יותר! זאת  מעצם הישגכם להצליח  וליצור תהליך של למידה אמיתית ומקדמת יותר בחייכם.    מעצם כך שחייכם מקבלים בחזרה את  העומק והמשמעות האמיתיים שלהם.. מעצם כך שמפירות  למידתכם  זו הינכם אף יכולים לתרום ולהפרות  את סביבתכם הקרובה והרחוקה.

 תודו, גם זוהי  מורשת ראויה!     אם מישהו אחר יוכל להפיק למידה, ריפוי ותיקון לחייו  באמצעות  התנסותכם ותהליך הפקת התובנות שלכם בחייכם- הרי שבסופו של דבר חייכם קיבלו  ללא ספק,ערך נוסף ולא ניזוקו לשווא!

בחוויה ש זו יש יותר סיפוק  עצמי ומליאות פנימית.   הלמידה האישית  שלכם- כאשר  היא משמשת  ותורמת אף לאחרים בקרבתכם- יוצרת בכם  חוויה ברורה של התעצמות אישית , של חיים בעלי משמעות אמיתית.  

 זו עשויה אף  להיות הנחמה והתשובה לכל הסבל הרב אשר עבר עליכם בחייכם.    אם לא הצלחתם למנוע את סבלכם שלכם - לפחות הוא קידם אתכם בחייכם, יצר למידה וגדילה עבורכם.     במובן זה הוא  שימש אתכם. לא חייתם אך ורק על מנת לסבול ותו לאו.

 ברצוני לפרוש בפניכם את יריעת התנסותו של אדם מן השורה אשר בשלב מסוים בחייו נאלץ להתמודד עם כל פחדיו בבת אחת ולגדול מכך , כפי שלא הצליח לעשות מרבית חייו.

 סיפור זה הועלה על הכתב על ידי הכתבת חגית גלר  בפורום האתר של "מרכז נתנאל", בתאריך 04.09.06 . ואני מביא בפניכם את דבריה כפי שנכתבו במקורם:

"...נפגשתי עם איש מדהים,אדם שחולה בניוון שרירים.  הלכתי לראיין אותו וגיליתי אדם שלא מסוגל לדבר ובכל זאת באופן לא מוסבר, זה היה אחד הראיונות היותר מרתקים שעשיתי בימי חיי.הוא בקושי הצליח להעביר לי כמה משפטים בודדים במשך כמה שעות שבילינו יחד. אבל כל אחד מהם היה משפט מחץ שפילח את ליבי מרוב התרגשות, אהבה, פליאה...

גליתי אדם כל כך מיוחד

התחברתי אליו בצורה כל כך חזקה...

אדם שמוטל על מיטה, מונשם על ידי מכונה ואומר לי שהוא חווה את אחת התקופות היפות בחייו.   לא יכולתי לקלוט את הדברים עד הסוף. אולי אני עדין לא מבינה. הדברים שלו עדין מלווים אותי.  הוא לא יכול לאכול לבד. הוא לא יכול לשתות. לא יכול לעשות את צרכיו. לא שולט על שום שריר משריריו.רק העיניים שלו מדברות והן אומרות כל כך  הרבה.  החיוך שלו הילך עלי קסם.  

אחרי שרוב שנות חייו הוא חי במרוץ אינסופי, הוא פשוט אמר כי הוא חווה שלווה.  הוא מסוגל ליהנות מקצב חיים איטי, ממוסיקה טובה, מפגישות עם בני משפחה וחברים. הוא אמר לי בפשטות: " לא ידעתי שיש ציפורים בחיפה עד אשר חליתי. אני חי את היום, כאן ועכשיו."

כשיצאתי ממנו, הוא רצה לאמור לי עוד משהו. הוא אמר לי " אני אוהב אותך".  אחר כך הוא אמר לי: " את יפה מבפנים וגם מבחוץ".  זה ריגש אותי כל כך. אני כותבת עכשיו ובוכה. לקח לו להגיד את הדברים האלה חצי שעה עד ארבעים דקות, אבל הוא אמר אותם ולא ויתר. הוא הכתיב למתמללת שלו כל אות ואות באמצעות סימון במצמוץ העיניים שלו ואנחנו בקושי מכירים.

כשיצאתי ממנו נותרתי עם כל כך הרבה שאלות על החיים...

האם אנחנו חייבים להגיע למקומות החשוכים האלה כדי ליהנות מציוץ ציפורים?  כמה זמן זה כבר גוזל מאיתנו ביומיום להגיד לנו או למישהו אהוב שאנחנו אוהבים אותו? שהוא אדם יפה?..."

אכן, כמה זמן לוקח לכם " להיות" אתם? מחוברים לאמת הפנימית שלכם?!

בעצם , אין מדובר כלל וכלל ב"זמן" אלא בנכונות  השלמה שלכם להרגיש אתכם- לטוב ולרע.. על מחשבותיכם האמיתיות, על רגשותיכם, על כאביכם, על הפחדים שלכם, על  חוסר הסיפוק שלכם וכדומה... 

מדוע ,בדיוק כפי שקרה לגיבור  סיפור חיים זה ,הינכם נוטים לברוח מעצמכם ..החוצה- אל העבודה או  אל הקריירה שלכם , אל האמיתות החלקיות של חייכם.. להעסיק את עצמכם בכל דבר אפשרי ולו רק שלא על מנת  להתמודד עם מה שפחות  נעים עבורכם...

 לבטח הינכם שמים לב שחסר לכם דבר מה בחייכם...

אולי זהו ציוץ הציפורים או שאולי ניתן אף לקרוא לכך- זמן האיכות  שלכם עימכם!        היכולת  לעמוד לרגע אחד  או יותר מהמרוץ המהיר והמכאני אשר נוצר לעתים כה קרובות בחייכם ופשוט לפגוש אתכם...

 ואז בשיא הפשטות לשאול אתכם: מה שלומכם ?!.. וגם לרצות באמת  לדעת.

אם אכן הינכם כנים בשאלתכם..  אתם תהיו  אף מוכנים לקבל את תשובתכם כפי שהיא  מגיעה מכם באמת... ובמידה  שעולה מתוכם  מצוקה שהיא -  אתם אף  תהיו  מוכנים לקחת אחראיות מלאה עליה ולהגיש לכם עזרה!

  והיה והינכם נתקלים בקושי שלכם  או פוגשים בכם  איזו שהיא חולשה קלה או קשה – עליכם להסכים  עימכם- שאין זה מן הראוי להדחיקה או ליפותה  ...  כי עליכם פשוט להתמודד עם הקושי שעלה  ולחזק אתכם כמידת יכולתכם(גם אם זה כרוך בכך שתצטרכו לחפש וללמוד דרך זו...).

אין ספק כי קיימות דרכים רבות(גם אם על ידי קבלת תמיכה ממקור טיפולי חיצוני) היכולות  להקל עליכם ואף  לעזור לכם, אם רק תסכימו לראותן.

בסיפור חייו של דויד, החולה במחלה חשוכת מרפא,  ניתן לזהות בבירור כי הוא,  גם אם בלית ברירה בשל מחלתו, בחר אכן  להתמודד לבסוף עם מצבו הקשה.    ללא ספק , אם אכן  הוא היה פתוח יותר אל עצמו- אם היה קולט סימנים מוקדמים  יותר על מצבו  האמיתי אשר סימנו ואותתו על בעיות לא פתורות בינו לבין עצמו- הוא היה  יכול להקל על עצמו יותר.

מן הסתם כל הזמן היו בתוכו  תחושות פנימיות  ואיתותים  לכך שקיימת בו מצוקה פנימית לא פתורה( אשר קדמו להופעתה של מחלתו הקשה). 

  ברמה הרגשית, איתותים אלה  יכלו להתבטא בחוסר שקט תמידי , שהרי לא סתם אדם יוצר לעצמו קצב חיים כה מהיר ואינטנסיבי.     יתכן וחווה חוסר סיפוק תמידי, כמו משהו שתמיד חסר בתוכו  ... שאינו  מרפה מבפנים.... ואין זה באמת  קשור   עד כמה בורך בחייו החיצוניים- במשפחה חמה ומסורה, בהצלחה כלכלית, בחברים אמיתיים וכו...   עמוק בתוך עצמו נוצרה בו מצוקה במהלך השנים.

סביר להניח שנוצרו בו פחדים מסוימים, אשר גם אם הוא לא העז לבטא  אותם  בינו לבין עצמו-  הרי שהם העיקו עליו ויצרו בו מתח רב שעמו לא הצליח להתמודד.       מן הסתם  לכל אורך התהליך הוא הרגיש רבות- חווה קושי פנימי כזה או אחר- אך אם זאת  הוא  לא התפנה אליו על מנת לטפל בו.    במקום זאת, כפי הנראה, הוא בחר להסיט את תשומת ליבו ,להתמקד ולהשקיע את עצמו הרחק  ממתחיו הלא פתורים.

  הוא בחר שלא להתמודד עם בעיותיו הרגשיות המודחקות!

כפי  שניתן  להבין מסיפורו- הוא בחר להשקיע את מירב כוחותיו על מנת להצליח ברובד  החיצוני של חייו- זאת  על חשבון  מפגש אמיתי עם עצמו.

זה היה בפועל במרכז  עדיפויותיו.    הוא הגיע למעמד כלכלי מכובד ולהישגים חיצוניים  מרשימים נוספים אך במקרה שלו -זה עלה לו ביוקר רב  שכן  היה זה  על חשבון בריאותו הפיסית והנפשית.

 הוא קיצר את תוחלת חייו בצורה משמעותית שכן לא מצא בו את הרצון להתמודד ולפתור את סבלו האמיתי- זה הפנימי!

המקרה של דויד הינו קיצוני שכן הוא לקה במחלה חשוכת מרפא שאין בה כל תיקווה לריפוי. זוהי מחלה קטלנית של דעיכה מהירה בעודך בחיים. האדם החולה בה -מאבד את כל תפקודיו הפיסיים אך אם זאת  המבנה המנטאלי שלו נותר צלול לחלוטין.    גופו הפיסי נפגע בצורה בלתי הפיכה אך נפשו נותרה כפי שהיא.   אך הפעם, מתוך חוכמת החיים אשר יצר מתוך מצבו זה - הוא לא בחור לדעוך  גם מתוכו  ביחד עם תפקודיו הפיסיים החיצוניים..

 נהפוך הוא... הוא בחר לפתור את בעיותיו הרגשיות בעודו בחיים  גם  ולמרות שגופו כבר קרס!                     סוף כל סוף הוא הגיש עזרה לעצמו .. במו ידיו ובעקר באמצעות כוח רצונו המחוזק-הוא הצליח ללבן בינו לבין עצמו את כל אשר  צבר והדחיק במהלך  מרבית שנות חייו.

דויד הגיש לעצמו עזרה ולכן זכה למעין עדנה לקראת סוף חייו.

סוף כל סוף הוא זכה לפגוש בינו לבין עצמו שלווה אמיתית.

לא עוד בריחה.. שהרי לאן כבר ניתן לברוח החוצה במצבו?!  בעודו פוגש את הנזקים הקשים אשר נוצרו בגופו- הוא הרים את נפשו הכאובה , חיבק אותה עמוק מתוכו... ראה את חייו.. ראה אותו... וקיבל את מצבו.

קיבל את שסירב לקבל כל חייו .. קיבל את עצמו כפי שהוא!

 השלים עם מצבו ובחר באופן מודע לחלוטין לאהוב אותו, לפחות לקראת סופם של חייו.

 תהליך עמוק וכינה זה יצר בו הרמוניה פנימית ממנה הצליח  לחוות ולהתחבר אחרת אף  אל עולמו החיצוני.

במצבו זה עמדה בפניו הבחירה להיות כעוס ומתוסכל על מר גורלו... להאשים את חייו,  את אלוהיו,  את הוריו וכו...   אך הוא בחר את הבחירה הכי טובה ומקדמת עבורו- לשאת באחראיות המליאה למצבו הקיים!

הוא בחר להתמודד מתוך עוצמה פנימית ולא מתוך חולשה וקורבנות אפשרית.

הוא הפך את פגיעותיו הנפשיות והפיסיות למקור של כוח ,לביטוי של עוצמה פנימית אשר תמיד הייתה חלק ממנו. הוא הכיר ביכולתו ובכוחו להתמודד עם מצבו ולפתרם כמידת יכולתו, למרות שבחר בכך בשלב מאוחר יחסית בחייו.

אך  אם זאת תודו: לא מאוחר מדי!!!

האומנם יכול לקרות שאדם יבחר, סוף כל סוף ,להתמודד עם חייו מתוך עוצמה אך עדין יהיה זה מאוחר מדי עבורו?      הרי כל עוד הוא יכול לבחור – הוא עדין יוצר ומעצב את חייו. אם הוא מתקן ומשפר את הישגיו – הרי עם הישגיו אלה הוא עוזב את חייו.הוא עוזבם עם פירות בידיו, עם הצלחות, עם תובנות חשובות, הוא יוצר אף השפעה על סביבתו, משהו ממנו ומהצלחותיו נותר מאחוריו... אם זה שימש אותו  בהצלחה -זה אף יוכל  לשמש אחרים באותה הרמה!  

  אף אם יצר פריחה מאוחרת בחייו... עדין  יש לה מקום ומשמעות לעולם. פריחה זו, המגיעה היישר ממהותו- מייפה אותו, את משפחתו.. את  סביבתו ..את העולם כולו...

אין ספק, סיפור שכזה יעיר רגש בכל אדם.

 זהו סיפור על "נפילה" קשה ועל התמודדות קיצונית (ולא פחות חדה) עם מצב שנתפס ככמעט בלתי אפשרי להשלמה ולקבלה.

מה שדויד עשה הוא פשוט ביותר: הוא הבין שנותר לו זמן קצוב ביותר לחיות וכי נותרה לו איכות חיים מוגבלת ביותר במצבו זה. הוא בחר ,במודע, למצות את כל הטוב ממה שעדין נותר לו.

מעניין שכאשר אפשרויותיו לחיות היו רבות וקלות הרבה יותר- הוא לא ידע לנצלן על מנת  באמת  ליהנות ולפרוח בחייו(ולא רק כלפי חוץ).   אך לבסוף , את המעט שנותר השכיל לנצל בצורה יעילה, מופלאה ומרשימה ביותר!  מסתבר כי היכולת לעשות זאת תמיד הייתה  נתונה בידיו.

השאלה המתעוררת, כמעט מאליה, הינה: האומנם ניתן להצליח ולהשיג שלווה או שמחת חיים רק כאשר תנאים החיים  הינם ירודים וקלושים?  האומנם על מנת להעריך את מתנת החיים עלינו  קודם לכל לאבדם או לעבור פגיעה קשה ומכאיבה באיכותם?!

לבטח שמעתם סיפורים רבים על כל אותם האנשים אשר יום בהיר אחד נפלה עליהם -מחלה קשה או  שהם  איבדו אדם אהוב  וקרוב או שחוו פגיעה קשה  ועמוקה אחרת בחייהם.           חלקם מתמודדים עם מצב זה בצורה מעוררת תדהמה. חלקם הופכים להיות עקב כך אף  מרירים וקשים הרבה  יותר.

מה צריך לקרות על מנת להעיר אדם מבפנים?!

על מנת שבאמת יאפשר לעצמו להילחם על חייו הפנימיים?

על מנת שלא יוותר על איכויות חייו האפשריות?

על מנת שירצה לחיות ולהתמודד עם חייו כפי שהם ,לנצלם ולמצותם עד תום..?!

הכותבת המתעדת את סיפורו של דויד מגלה קשיים משלה לגבי חייה.

דרך דויד היא רואה את עצמה... מבינה עד כמה ראוי ונחוץ להעריך את החיים  אשר ניתנו לה..   היא מתמודדת עם העובדה הנצחית שהחיים הינם מוגבלים בזמן וכי אם לא תנצלם עד תום ותחיה אותם עכשיו וברגע זה ... על פי צרכיה ... אף אחד לא יוכל  אכן להבטיח לה כי תינתן לה ההזדמנות לעשות זאת בהמשך חייה ! עתידה  נותר פתוח .. הוא בידיה ועליה ליצור את בחירותיה שיקבעו את איכות חייה.

מי הוא זה  היכול ,באמת, לנבא את המחר...או  לצפות את העתיד?!

מתוך כל זאת ניתן להבין כי  קיימות אין סוף בחירות ודרכים לחיות את החיים ! כי הכל  תמיד באמת פתוח.

 כי כל אדם חי הוא שקובע את איכות חייו- על פי בחירותיו שלו ועל פי  פרשנותו האישית.

כמה מכם אכן יכולים להעיד על עצמם בכנות כי הם חיים וממצים את חייהם עד תום? כי אם מחר ייאלצו לסגור את מחזור חייהם – הם יחושו מרוצים מהישגיהם ומלאי שביעות  רצון?!

כמו כן, כמה מכם חווים באופן קבוע חוסר שקט תמידי, חוסר סיפוק מסוים, תסכול קבוע על כל מה שהינכם רוצים  אך עדין לא השגתם בחייכם? 

ומה אתם עושים בנדון?

עד כמה הינכם  אכן מוכנים להתמודד עם תובנות אלה ולקדם את איכות חייכם אשר מתחילה מתוככם?

אין ספק, שלמרות שלוותו  היחסית של דויד והישגיו המרשימים..  מעצם היותו מסוגל לשמוח  באשר הוא ולקבל את מצבו... עדיין לא ניתן שלא לחוש עצב מסוים.            מעין תחושה של פספוס.

 כולנו היינו מעדיפים להימנע משיעור הרואי זה!

 היינו מעדיפים להשכיל ולנצל בזמן את יכולותינו ואת חיינו  במלואם ולא רק לזמן קצוב.

מה גרם, לדעתכם, לדויד לדחות את ההתמודדות עם עצמו שנים כה רבות בחייו – עם  צרכיו הרגשיים הלא מסופקים?

מן הסתם התשובה עשויה להיות- רק הפחד!!!

חשבו אף  אתם: אם הוא הצליח לבסוף  להתמודד עם הפחד הגדול  שלו כאשר הנורא מכל נחת עליו בחייו ושיבש אותם בצורה כה קשה ופתאומית... האומנם לא יכול היה  להתמודד עם פחדיו  אלה –עוד הרבה  לפני אירועי חייו האחרונים?!

האומנם הגרוע מכל צריך להתרחש על מנת שנסכים להתמודד, לפגוש,להיות...

להתייצב לצידנו... לתמוך בנו כנגד פחדינו... להאמין בנו- שאנו אכן יכולים ומסוגלים... לפחות להעניק לנו את ההזדמנות לחיים יותר ממומשים... הזדמנות הוגנת ואמיתית!

אהובי, כל הפחדים כולם של דויד - ביום בהיר אחד פרצו בבת אחת  אל תוך  חייו- המוות דפק על דלתו, הניוון , החולשה וחוסר האונים – חדרו אל ביתו.

 חייו נגדעו באמצעם.

הוא איבד את כל מה שהיה לו לכאורה בחייו...

 אך הוא הרוויח דבר אחד שלם ששום פחד לא יכול לו-

אותו, את כוחו , את עוצמתו.

וחשוב לא פחות..

כאשר כל הפחדים כולם- התגשמו כרעם ביום בהיר בחייו-

הוא יכול היה  לכולם.

עוצמתו תמיד הייתה שם.

גם עוצמתכם שלכם תמיד הייתה ותמיד תהיה בכם, חלק מכם... נכונה ומזומנה להציל אתכם מהפחדים שלכם!

אין טעם להתמודד עם כל הפחדים כולם ביום בהיר אחד-

אפשר להגיש עזרה עצמית  עוד הרבה לפני.

אפשר להציל את החיים... אפשר להביס את הפחדים..

אפשר ליצור חיים בריאים.. מתמודדים. . פורצי גבולות.. מלאי כוח של עוצמה  ויצירה אישית.

אם אכן זוהי משאלתכם.. זו עשויה אף להיות היצירה הגבוהה ביותר של חייכם!

אם אכן עצרתם וראיתם את כל אפשרויות הבחירה  האלה העומדות לרשותכם- ביכולתכם בכל שלב בחייכם- לבחור אחרת מאשר בחרתם עימכם!

באפשרותכם לבחור להתמודד עם כל הפחדים כולם(כמובן שבקצב הנכון לכם..)  עם אלה שלכם ואף עם אלה של כל מי שבסביבתכם הקרובה והרחוקה גם יחד.

 וזאת...אם רק תבחרו בכם!!!

אז תהיו... חופשיים לחיות...

חיים של שלווה פנימית,  של קבלה  ושל הבעה עצמית זורמת ופתוחה.